בס"ד
התובנות של דניאלה
היא זוכרת את סמטאות העיר עוד מימים קדומים שבהם העפר היה מנת חלקם של הולכי הרגל הרבים בעיר העתיקה. היא מכירה כל אבן וכל שביל, ויודעת לספר לנו את סיפורן של אבנים דוממת בקדושה של יראה וכבוד. אמה ע"ה זכתה לעלות לארץ בהיותה בת 4 ואביה ע"ה הגשים את חלומו של כל יהודי לעלות לארץ הקודש בעליה האחרונה. הוריה גידלו את ילדיהם בירושלים של פעם ודניאלה זוכרת את הכותל כמוטיב מרכזי בחייה כירושלמית מלידה. החיבור שלה לכותל והתפילות שלה שנאמרות בקדושה ובכוונה מיוחדת מקבלות מימד מיוחד לאחר הסיפור המרגש שזכתה הגב' דניאלה גולדברג להיות חלק ממנו.
"אני רואה זכות עצומה בהיותי ילידת ירושלים. זו זכות ומתנה מיוחדת. אומנם נולדתי בימי הצנע, ימים בהם לא היה מה לאכול והמחסור שרר בארץ אך ב"ה כשגדלתי מעט הורי יצאו לעבוד ודאגו שלא יחסר לנו דבר."
לאחר נישואי הגב' דניאלה לבעלה הרב גולדברג שיח' רכשו בהוראת הרבי בית בעיר העתיקה ברח' חב"ד. זכו בני משפחת גולדברג לגדל את ילדהם בביתם ששוכן ממש צמוד לבית הכנסת "צמח צדק" בשכונת העיר העתיקה של ירושלים עיר הקודש.
"כיום הרובע היהודי יפה ומטופח הרצפות מרוצפות, וניתן ללכת בצורה נעימה. לפני כ40 שנים כשאנחנו באנו לגור ברח' חב"ד, הכל היה ערימה של עפר ואבנים. להכנס לגור בדירה היתה תחושה מיוחדת ומרוממת. בתור זוג צעיר בעלי שיח'י למד עם הרב משה סגל ב"צמח צדק", היו אלו ימים שונים מהיום בכל מיני מובנים. אך החיבור למקום נשאר מיוחד."
ממתי התחלת להקפיד על תפילה ליד אבני הכותל?
"כשהילדים היו קטנים ב"ה זכיתי לשהות איתם בבית, הקפדתי מאד להיות כל כולי איתם, גם אם הטלפון צלצל, העדפתי לשמוע אותם, לספר להם ולהעשיר אותם בידע חסידי וחינוכי. ממילא רב זמני התפללתי יחד איתם תוך כדי גידולם וחינוכם בבית. השתדלתי להתפלל בכל רגע וזמן, גם בזמן ההנקה ותלית הכביסה. מאוחר יותר כשהילדים גדלו יכולתי להרשות לעצמי לצאת מוקדם עם שחר מהבית, הייתי יוצאת לכותל לתפילת שחרית. כך שלמעשה עד היום אני מתמידה מקפידה על תפילה בשעת בוקר מוקדמת בכותל מול האבנים הקדושות."
התפילה שלך בכותל היא לא ברחבה המוכרת והרגילה. היכן את מתפללת?
"התפילה בכותל היא תפילה מיוחדת, כשאני מגיעה לשם אני מרגישה שהלב שלי נפתח. ממש כך. בצד ימין של הכותל המערבי המוכר לכולנו יש המשך לקיר הכותל עצמו, שם בד"כ אין הרבה מתפללים, ואני יכולה להתרכז ולהשקיע את כל כולי בתפילה ובכוונה של המילים. אני אוהבת את המקום השקט, בלי הסחות דעת מיותרות. ממש אין שם אף אחד. תמיד יש מקום לעמוד קרוב לכותל, לגעת באבנים. שם אני לא מפריע לאף אחת ואף אחת לא מפריעה לי. אני מאד אוהבת ללמוד שם את החומש של אותו יום ולהגיד את התהילים. את כל החת"ת. אני יכולה להרשות לעצמי להיות בלי לחץ."
שנים שאת צועדת בכל בוקר לתפילה, ספרי לנו מה קרה ביום שני לפנות בוקר, אחרי תשעה באב?
"בתשעה באב התפילה היתה שונה מכיון שלא אומרים קורבנות, ותהילים נאמרים רק לאחר חצות היום. אני מאד מחוברת לשיר של יום ואומרת אותו בכל פעם בהתרגשות. בתשעה באב כמובן שלא יצא לי להגיד. חיכיתי שיסתיים ט' באב כדי שאוכל לרוץ לכותל להתפלל את התפילות שאני כל כך מחוברת אליהן ואוהבת אותן. בשעה מוקדמת זו של בוקר, בה אני מגיעה אין שם נפש חיה. השעה היתה 5:46 היתי מרוכזת כל כולי בתפילה, לא היתה לי שום סיבה להוציא את העיניים מהסידור, לפתע הרגשתי את הרצפה תחתי רועדת בעוצמה ובצד ממש סמוך למקום בו עמדתי נפער חור ענקי ברצפה. מכיוון שהרצפה עשויה מעץ והשלד הוא פלדה העוצמה היתה גדולה. שלד הפלדה שתומך בקורות העץ ממש התעקם וחלקו אף התרסק. באינסטינקט טבעי הרמתי את העינים כלפי מעלה, מכיון שהיתי קרובה לקיר הכותל לא ראיתי חור כלשהו או אבן חסרה, אך כשהבטתי כלפי מטה ראיתי את האבן הגדולה שנפלה, צריך להבין שכדי לראות את החוסר בקיר הייתי צריכה לעמוד במרחק מה. ממקום עומדי ברגעים הראשונים לא הבנתי את גודל הנס שקרה."
היית עדה לארוע מצמרר, בו נפלה אבן מקיר הכותל המערבי, הקיר בו עיניים יהודיות רבות נושאות תפילות ובקשות. זהו נס עצום שב"ה לא נפגעת כלל גם לא מחלקיקי אבנים שהתפזרו מעוצמת הנפילה:
"אכן זהו נס גדול מאד, אך אני מרגישה כי זה לא רק נס פרטי שלי, אלא נס כללי של כל עמ"י. הכותל הוא לא מקום פרטי, אלא מקום ציבורי קדוש של כולנו, שריד ביהמ"ק. חלפה במוחי המחשבה אם חלילה היה קורה משהו, זה היה יכול לגרום לחששות ופחדים בקרב הנשים הצדקניות שמגיעות בכל בוקר בחירוף נפש לתפילת ותיקין בכותל ולעוד מאות המתפללים שפוקדים את המקום במשך כל שעות היום. אני לא יכולה לדמיין שחלילה היה קורה משהו למישהו, זה היה מרתיע מאד אנשים לבוא להתפלל. הקב"ה דואג ושומר על כל אחד ואחת. הוא רוצה מאתנו משהו, אנחנו קטנים מידי כדי להבין ולנתח את המקרה. ודאי שאין ביכולתנו להסיק מסקנות או להביע דעה מדוע ולמה זה קרה. כששוחחתי מאוחר יותר עם מהנדס העיר שבא למקום הוא אמר לי שאין שום סיבה טבעית שנראית לעין מדוע האבן נפלה."
מה עבר לך בראש באותם רגעים? לא נבהלת?
"באותם רגעים הייתי מאד רגועה, כי באמת ב"ה הכל בסדר ולא קרה לי כלום. אך כן הייתי מרוגשת מגודל הנס. רק למחרת היום התחלתי לקלוט ולהבין מה בעצם קרה."
האם זה נכון שלא עזבת את המקום עד שסיימת את החת"ת והתפילה?
"רק לאחר שסיימתי את התפילה, פניתי לביתנו השוכן בעיר העתיקה. במוחי התרוצצו המחשבות על הכביסות הרבות של תשעת הימים והסידורים הרבים שממתינים לי, מה גם שבנותיי עם הנכדים המתוקים באו לשהות אצלינו. כשהגעתי לביתי לא שיתפתי אותם בנעשה מכיון שלא רציתי להלחיץ אותם ולהפחיד במה שקרה. אך לא לזמן רב, השקט שהיה סביב המאורע הופר בין רגע. סרטון של מצלמות האבטחה הפזורות לאורך כל השטח של הכותל, הופץ ברשתות החברתיות. בסרטון רואים ממש איך האבן נופלת על רצפת הקרשים. רואים את גודל הנס. מזה למדתי במוחש מה פירוש המילים – "עין רואה ואוזן שומעת"…
הילדים שלך שמעו לראשונה מהמקרה ע"י הסרטון?
"הילדים נחשפו לסרטון ודרך זה הם ידעו שהייתי שם ברגעים שהאבן נפלה וניצלתי בנס גדול מאד. ברגע שהופץ הסרטון, הדרך ליידע את כולם היתה קצרה. לפתע קבלנו טלפונים רבים מאנשים סקרנים, מאנשי שידור וכתבים שרצו לראיין ולשמוע את הצד שלי בסיפור. מה שהיה חשוב לי בימים אלו, שלא אאבד חלילה את התמימות והפרטיות שלי. פתאום הפכתי להיות במרכז עניינים סוערים, זה משהו שאני לא רגילה אליו."
איך ההרגשה כשאת קולטת את גודל הנס שארע?
"אני מרגישה שהנס הוא של הכותל ושל כל התפילות. כמו שאמרתי קודם, אני בסך הכל מגיעה להתפלל ולהיות כל כולי בתפילה עם הקב"ה. אני מתמידה מאד וממש משתדלת לא לפספס אף יום"
כל בוקר את זוכה לומר את תפילת שחרית וחת"ת בכותל, מאיפה הכוחות?
"ההתמדה חשובה, כמו בכל מעשה שאנחנו כנשים לוקחות על עצמינו, ברגע שאנחנו מתמידות הסיפוק הוא עצום. ככל שמתמידים במשהו, הוא צובר ערך. הנושא של התמדה, מתחבר אצלי לקורבן התמיד. כמו נחל איתן – שלא חסרים בו מים, כי יש רצף. פעם הייתי מבשלת במעון במעלה זיתים התחבורה לשם לא מסודרת ובסוף יום עבודה חזרתי עייפה ותשושה, בדרכי חשבתי על הפסוק: "ותוכו רצוף אהבה" – חשבתי על זה שעוד יום ועוד יום אני ממשיכה את ההמשכיות ולא מנתקת את הרצף של הנתינה וההשקעה. זו החוכמה הגדולה בחיים. כך גם בהקשר של התפילה. ההתמדה והרצף.
אני מחוברת מאד לפסוקי התהילים אני מרגישה חיבור מיוחד למילים ואת זה אני זוקפת לזכות ההתמדה שלי. מאז שאני קטנה, אני אוהבת לקום מוקדם בשקט בלי להעיר אף אחד ולהתפלל. כיום אני יוצאת לכותל בסביבות 4 לפנות בוקר. אני מחכה כבר לברך את ברכת "הנותן לשכווי בינה". האמירה של ברכות השחר בשעות בוקר מוקדמות מאד נעימה.
שמעתי מפיו של הרב יוסי ג'יקובזון שיח'י שזכה להיות "חוזר" של הרבי, באחת מסדרות השיעורים שלו בנושא אמונה הוא העביר פרק בנושא התפילה, (ממליצה לכל אחת לשמוע את דבריו המרתקים, ממש בגובה העיניים תענוג לנשמה י.ר ) לא פעם קשה לנו כנשים להתפלל. אנחנו יכולות להתפלל בפה מלא עם המילים שלנו בכל עת וכל זמן, התפילה שלנו מתקבלת ועולה. אחרי שמשה רבנו מבין שהוא לא יכול להכנס לארץ ישראל עם כל העם הוא מבקש מה' שימנה איש שיכול להבין כל אחד מהעם ולהתייחס לכל אחד בגובה העיניים. זהו פסוק מאד מיוחד, שה' ימנה איש על העדה שלא יהיה צאן ללא רועה. מיד אחרי הבקשה של משה "יפקוד את שם אלוקי הרוחות…ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין לה רועה…" משה הוא רועה נאמנן, הוא דואג שלכבשים יהיה מנהיג. כמו הרבי שאנחנו יכולות לדבר איתו ולבקש, כל אחת בשפה שלה.
ומה הקב"ה עונה למשה? ה' עונה לו: אל תדאג להם רק לרועה ומנהיג. הם יסתדרו – תדאג שהם לא ישכחו אותי! שיזכרו את אבא שלהם. מאז ששמעתי את המילים החזקות האלו אני לא מוותרת על תפילת קורבנות. אני משתדלת מאד לא לפספס ברכות השחר וברכות התורה. דבר נוסף שמאד חידד לי את הצורך לומר את ברכות התורה אלו המילים שחדרו לי ללב: ללמוד תורה בלי לברך את ברכות התורה זה כמו לאכול לחם בלי ליטול ידיים ולברך. ישנו פירוש שאומר שבית שני נחרב מכיון שלא ברכו את ברכות התורה, צריך לייחס את הקדושה למעשה. חשוב להתפלל לפני הלימוד."
את חושבת שכעת לאחר נפילת האבן היחס לכותל ישתנה?
אני בטוחה שזה יזרז את התוכניות של הקרן למורשת הכותל, שעושים עבודה מדהימה בכל ימות השנה לשימור ושימור הכותל עפ"י ההלכה. הם כל כך מתחשבים בציבור אם זו דאגה לשתיה בקיץ או פיזור מלח בימי החורף כשהקרח מכסה את הריצפה. בימי שני וחמישי יש מדריכים שדואגים להסביר למשפחות שחוגגות בר מצווה ועוד…
ישנה שמועה שבמקום בו עמדת בתפילה, נמצאות נשים שגורמות פרובוקציה בכל נושא תפילת נשים בכותל
אני לא חושבת שצריך בכלל לתת במה ולגיטימציה לנושא. נשות הכותל האמיתיות הן נשים צדיקות שבאות במסירות נפש, בגשם רוח בחום ובשרב, בכל בוקר באשמורת במשך שנים עם קו 1, הן מגיעות מאזורים שונים מכל העיר, וכולן יחד מתפללות שחרית. כדי לסבר את האוזן, אספר כי הן אומרות באוטובוס את ברכות השחר בקול, וכולן עונות אמן. כשהן מגיעות לרחבת הכותל הן יכולות להמשיך את התפילה עם שמו"ע. עבור קומץ הנשים שעושות פרובוקציה אני מתפללת ומייחלת שתזכנה לפקוח עיניים שתזכנה להרגיש שה' אוהב אותן באמת, ושצריך ללכת על פי ההלכה, ההלכה שומרת עלינו!
לסיום מה המסר שתרצי להעביר לקוראות שלנו?
כמו שכבר אמרתי הכותל של כל אישה זה הקיר שממנו יוצאים המים לשטיפת הכלים, כך היה כשהייתי אמא לילדים בזמן גידול הילדים זה הזמן להתפלל תוך כדי מטלות הבית. הייתי מסיימת ספרי תהילים תוך כדי הנקה ושטיפת כלים. זו תקופה מעייפת אין ספק, שניה אחת הבית נקי ומסודר ושניה אחת כבר אין זכר. כל הסבלנות שלנו בזמן גידול הקטנים אנחנו מקדישות לגיל הרך. בכל גיל היופי שלו, כיום אני יכולה להרשות לעצמי להיות יותר בכותל. אנחנו צריכות לזכור שמכל מקום שאישה עומדת ה' שומע את התפילות שלה. למה אני רצה לכותל? בשביל הכיף? בשביל האוויר הטוב? כי הלב נפתח , קשה לוותר על התענוג האמיתי זו כמו סוכריה מתוקה. אך צריך לזכור שכל דבר בזמן שלו. אני יודעת שתפילה מצריכה מאמץ, להתכוון ולהשקיע. הכביסה מחכה וגם הכלים. אפשר להקדיש לזה את הזמן, לא לדאוג זה שווה את ההשקעה. להשקיע בתפילות.
זכינו שבזכות הנפילה של האבן, הכותל היה "בכותרות" במשך כמה ימים בכל ערוצי התקשורת והעתונים, שביומיום כמעט ולא מציינים את המקום הקדוש. אני רואה בזה זכות עצומה.
הכותל זהו מקום חשוב ופוקדים אותו כל כך הרבה אנשים, לדוגמא: מעמד סליחות בחודש אלול עד יום כיפור הוא מעמד מיוחד מאד בכלל כל החגים של תשרי וברכת כהנים מרגש מאד, בואו עם המשפחות והילדים, זה חלק מהמסורת שלנו.
הכתבה פורסמה בעתון "משפחה חסידית" של המגזין השבועי כפר חב"ד