בס"ד
שמחה לוינסון לבית קירשנזפט היתה בת 12 כשגירוש גוש קטיף קרה לנגד עיניה, באמונה גדולה מתוך מציאות עצובה, היא גדלה והאמינה שזה הבית שלה והיא לא תעזוב אותו בעד כל דבר משכנע כזה או אחר, מול פצמ"רים ולחץ פסיכולוגי של הממסד הצהל"י היא עמדה בגאון תחת לחצים נפשיים כבדים, וראתה באומץ מול העינים חוויות שאף אחת מאתנו לא באמת מכירה.
זה נשמע כמו תחילתו של ספר מתח בעל פרקים מלאים דרמה, בין השורות שזורות המון מילים של אמונה וכח. זה לא סתם סיפור שמודפס על גבי נייר, זה חלק קטן מתהליך ארוך מייגע ומעצים של ילדה שגדלה לאישה חזקה ומיוחדת. זכתה לראות את הצד הטוב שבכל דבר והסתכלה למציאות בעינים ולא שכחה לרגע לשאול "מה הרבי רוצה ממני כעת"
היו לה לשמחה את הרגעים הקלילים של ילדה שובבה מלאת חיים שהחינוך של יישוב הארץ זרם בעורקיה, ויחד עם חברותיה ניסו להפריע לכוחות הבטחון את מהלך ההתנתקות. הן היו מלאות מוטיבציה והאמינו בכח הגדול שלהן כילדות לשנות את ההחלטה. בסודי סודות בלי שאף אחד ידע הן היו מניחות מקלות ברזל מתחת לאוטובוס סוהרים שהיה בדרכו לתוך היישוב שלהם. כך הם חשבו ימנעו מהם להכנס ולפנות את התושבים. ואם לא לשנות את החלטתם של החיילים, לפחות למנוע בעדם להגיע בזמן שהוקצב להם ולעכב אותם מהמטרה.
ימים אחדים לפני לידתה של שמחה, נרצחה בדם קר אישה מיוחדת מלאת אהבה ונתינה, הגב' שמחה לוי ע"ה. שדאגה לאינסוף משפחות נזקקות וזכתה לעזור לבית חב"ד של משפחת קירשנזפט במצרכים וחבילות מזון. הגב' שמחה ע"ה עסקה בין יתר החסדים שלה בהסעת עובדות ערביות ממקום המפגש למפעלים בגוש קטיף שם הן עבדו. עד לאותו יום בו עצוב בו היא נרצחה ע"י 2 מחבלים שהתחפשו לערביות שאותן הסיעה שמחה לעבר מקום עבודתן בגוש. לאחר הרצח המזעזע נולדה תינוקת יפיפה ומתוקה למשפ' קירשנזפט, הורי הקטנה קראו לה על שם הנרצחת הצדקנית ע"ה. החיים בגוש קטיף היו מלאי חוויות. משפ' קירשנזפט זכתה להקים במסירות והתמדה בית חב"ד בשליחות קודש. במבצעים לחיילים בחגים וגם בזמנים קשים לכל הסובבים.
נחזור לתקופת הגירוש מהיישוב, חלק מהאנדרנלין והביטוי של הקושי היה לצאת להפגנות, לצעוק את הכעס ולהפריע לחיילים במעשיהם, אך אמה של שמחה בצניעות והכנעה לימדה אותה שזו לא הדרך להשיג את המטרה. החינוך לצניעות חלחל ובא לידי ביטוי גם בעתות של קושי וכאב. "הרגשתי שזו הדרך שלי לכאוב את מה שקורה, לעמוד מול לובשי המדים ולצעוק מהלב, זה בדיוק מה שהיתי צריכה לעשות באותו רגע בעינים של ילדה בת 12. אני זוכרת מקרה שניסינו להתיישב על ניידת משטרה כדי להפריע לה לנסוע והגיע שוטר וצעק עלי. ההרגשה הזו שנכנסים ליישוב שלנו, למקום הכי בטוח והכי אישי ואומרים לנו לקום ולעזוב, זו תחושה שאי אפשר לתאר. ההתלהמות שלנו בתור ילדים והבלאגן שניסינו לעשות לא עזר. מה גם שהיום אני מבינה שזה ממש לא התאים להתנהג כך. גם ברגעי הפינוי עצמו היו אנשים שפינו אותם בכח בידים וברגלים. לנו אמא אמרה בנועם מתוך כאב כי אותנו לא יתפסו כך בידים וברגלים זה לא מתאים לבת מלך. אני מספרת את כל זה כי חשוב לי שיבינו כמה כאב ילדה בת 12 חווה כשמנסים להוציא את כל משפחתה וחברותיה מהבתים שלהם באכזריות ובחוסר רחמים."
"במשך חצי שנה אינטנסיבית היה דיבור שרוצים לפנות אותנו, שיתנו לנו מקום מגורים טוב יותר, שהמדינה תתן פיצויים למשפחות, ושחייבים לעשות את זה אחרת המצב רק יחמיר מול האויבים שלנו. אני זוכרת שבימים האחרונים של שנת הלימודים של כתה ו' נכנסה אלינו המחנכת, אישה מיוחדת ומופלאה שעד היום אני זוכרת אותה לטובה. היא חלקה לכל אחת מאתנו מחברת מעוצבת עם ציורי הבתים של גוש קטיף ואמרה לנו: תלמידות אהובות שלי, אני לא יודעת מה הולך לקרות אתנו, מה יהיה מחר או בעוד שבוע, אני מחלקת לכן את המחברת הזו ואני רוצה שתכתובנה לעצמכן חוויות, סיפורים ורגעי קושי, ותדעו שיש לכן אחת את השניה. וכל אחת שכותבת מחזקת את עצמה. תרגשנה חופשי לכתוב ככל העולה על לבכן, זה יקל עליכן ויעשה לכולכן רק טוב.
עד ליום הגירוש עצמו הייתי כותבת במחברת את הרגעים שלי. אני זוכרת שהנחתי את המחברת שהיתה יקרה לי מאד מאחורי הספה בסלון כדי שחלילה לא תלך לאיבוד. אך לצערי המחברת נעלמה. לא היתה דרך למצוא אותה בתוך כל הכאוס והבלאגן.
כמעט חודשיים לפני הגירוש כוחות הביטחון סגרו את הכניסה ליישוב מצומת כיסופים. ובדרכים יצירתיות בחורי ישיבות ותמימים הצליחו להכנס, משפיעים ורבנים שבאו לשהות יחד אתנו ולחזק אותנו בימים המאתגרים הללו. הבית שלנו היה מלא באנשים, משהו כמו 40 תמימים ששהו אצלנו בוקר צהרים וערב, אכלו אתנו את הארוחות התפללו אצלנו ודאגו שלא נשאר לבד בנסיון הקשה הזה. כל הסלון שלנו היה מלא במזרנים שרועים על הרצפה. מכיון שהמקום לא הספיק להכיל את כל האורחים חלק ישנו בחצר שצמודה היתה לבית. יכולתי לראות שקי שינה ובחורים מתכרבלים בצינת הלילה, במטרה אחת, לשמח אותנו ולתת לנו כח. חקוקה לי תמונה בראש: בבוקר בצאתי לביה"ס ממש בימים האחרונים של שנת הלימודים, היתי צריכה לפלס דרך בין המזרונים כדי להגיע לדלת הבית.
זכורים לי מאד לטובה דמויות מיוחדות ששהו איתנו בימים טרופים אלו כמו הרב נוטיק מירושלים הרב דוד נחשון, הרב פריימן הרב דוד דרוקמן ועוד… אני זוכרת את הרוח והחיות של בטחון ואמונה שהחדירו לנו ולסביבה כולה. הרב מוצ'קין ממרום גילו טרח והגיע, כשרצה להכנס לגוש, החיילים לא נתנו לו להכנס, הוא עמד ושכנע את החיילים בארבע שפות: עברית אידיש אנגלית ורוסית, הוא הסביר להם במתק שפתים כמה חשוב שיכנס ליישוב, וכמה עצוב מה שהם עושים. אני זוכרת איך החיילים עמדו ושתקו ביראת כבוד.
זו היתה תקופה כואבת וקשה מעבר למה שנתפס. ערב אחד בעת ששהינו אחותי ואני בסלון הבית, הבלאגן ששרר היה גדול לא היה סדר יום נורמלי עם ארוחה מסודרת ומקלחת, הכל היה תוהו ובוהו כזה, שהרגשתי ממש לא טוב, התפרצתי בבכי בלתי נשלט של חוסר אונים. דמינו לכן ילדה קטנה שנמצאת באווירה ובסביבה של עזיבת מקום מגוריה, הבית שבו גדלה הולך ממנה לבלי שוב, והקשר העז עם חברותיה שהם כל עולמה מתנתק, זהו מצב שברירי וחסר כל יציבות. הרב נחשון שם לב וראה את הבכי שלי, הוא ניגש אלינו, אחותי ואני ישבנו על הספה, והדברים שהוא אמר לי ולאחותי חקוקים לי כל כך חזק, עד היום כשאני נזכרת בזה אני מלאת התפעלות, אדם מבוגר ניגש ל2 ילדות קטנות ומחזק אותן, ממש הפיח בנו חיים. הוא אמר לנו שנהיה חזקות, ושהקב"ה רואה הכל, וכל מה שה' עושה זה רק לטובתנו על אף הקושי לראות את זה. הוא הוסיף ואמר שלא נשבר. הוא לא עזב אותנו עד שראה חיוך על הפנים שלנו. והוציא מאתנו הבטחה שנהיה חזקות."
בי' תמוז חודש לפני הגירוש הגיע תורם מחו"ל לבית חב"ד של משפחת קישרנזפט, אבא של שמחה שיח'י לאו"ט יצא עם האורח החשוב לסיבוב והראה לו את המקום. ביישוב גוש קטיף לא היתה אזעקה, בניגוד לערים הדרומיות שכשמשוגר טיל יש אזעקה, אין כל התרעה לפני פצמ"ר שנופל. באותם רגעים שבו עמד אביה היקר של שמחה עם הנדיב מחו"ל נפל לשמאלם פצמ"ר ופצע את שניהם באופן קשה ביותר. לא די שהיו אלה ימים קשים מלאים לחצים ורעש סביבתי של פינוי והתנתקות, כעת התמודדה שמחה עם פציעת אביה החזק ששידר אמונה ובטחון לאורך כל הדרך.
"כשמדברים איתי על הפציעה של אבא שלי שיהיה בריא, אני נזכרת שמפכ"ל המשטרה דאז משה קראדי הגיע לבקר את אבי, עד לגירוש היתה ביניהם ידידות טובה. אבי שכב במיטה פצוע מנסה כמה שניתן להתאושש ולהבריא מהפגיעה החמורה של רסיסי הפצמ"ר שפגעו בו. באותו הזמן שהגיע מפכ"ל המשטרה היו אצל אבא הרב דוד נחשון והרב מוצ'קין, הם פתחו בשיחה עוצמתית מלאת מסר חד ונוקב על ההתנהלות של המדינה, של כוחות הבטחון והמשטרה בכל מה שקשור לגירוש גוש קטיף. הם התדיינו בלהט על דברי הרבי בכל הנושא של מסירת שטחים, על הטעות הגדולה שנעשית ע"י גוף כל כך גדול שנקרא מדינת ישראל.
לאחר כמה שנים יצא לאבי שיח' להיות בארוע שבו נכח גם מפכ"ל המשטרה משה קראדי. אבי ניגש אליו ואמר לו כי הוא צריך לבקש סליחה על כל הנעשה בגירוש. באוזניי שמעתי אותו עונה לאבי: "עשיתי מה שאמרו לי, אין לי על מה לבקש סליחה" זה היה כואב מאד לשמוע את המשפט הזה, מה גם שהיו ביניהם קשרי ידידות, מאז הגירוש אבי ניתק כל קשר עמו."
"בשעה 6 בבוקר כוחות חיילים חמושים בפנים אטומות פרצו אל ביתנו. הסיטואציה היתה מזעזעת. ראשונים תפסו את כל האורחים ששהו אצלנו, אלו שנקראו בלשונם שבח"ים (שוהים בלתי חוקיים, מכיון שלא היו דיירי היישוב) אני זוכרת איך תפסו בידיים וברגלים את הרב נוטיק בצורה כואבת ומזלזלת. בעיני זה היה בלתי נתפס. החיילים קבלו הוראה ממש להתעלל באנשים שלא תושבי המקום. זה היה כואב נפשית ופיזית כאחד. הם עצרו הרבה מהאורחים.
כשאחי הלך להניח תפילין לחיילים, העלו אותו לאוטובוס שיצא מיד לירושלים כדי שלא ישארמבמקום ויפריע להם בפינוי. אחי היקר היה מלא כח והתחנן לרדת מהאוטובוס כדי להיות אתנו המשפחה אך הם לא האמינו לו שהוא תושב המקום בטוענה שהוא עוד אחד מהחב"דניקים שבאו להפריע. אח נוסף שלי הלך לשחרר בחור שנעצר ועצרו אותו, היתה מאין שרשרת מעצרים מיותרים וחסרי כל הגיון, במטרה אחת שלא יפריעו להם לעשות את עבודתם, לפנות אותנו מהבית.
עד אותם הרגעים הקשים שבאו להוציא אותנו בכח מהבית האמנו בכל לבנו שלא נצטרך לצאת, שזה סרט רע שממש עוד שניה מסתיים, ההורים החדירו בנו אמונה חזקה שאנחנו נשארים בבית, והכל יתבטל. הקב"ה אתנו ואין לנו ממה לחשוש. בתור ילדה בת 12 המסר שאנחנו מתבצרים ולא מגורשים מהבית נתן לי הרבה כח. עשינו הכל כי באמת האמנו שלא נגורש. אני בכוונה משתמשת במילה גירוש ולא פינוי מכיון שלקחת ליהודי את הבית שלו, ועוד ממקום של ההיפך מיישוב הארץ זהו גירוש ולא פינוי.
במהלך שבועיים ימים לפני הגירוש כוחות הצבא והמשטרה הסתובבו באזור וניסו להפעיל עלינו לחץ פסיכולוגי, הם הובילו משאיות הובלה ומכולות שיסתובבו סביבנו כדי שנכנס למצב של עזיבה. שנחשוב שהשכנים כבר אורזים ומתקפלים. מה שכמובן לא היה נכון, המכולות האלו היו ריקות! עצם היותם בשטח כוחות גדולים של שוטרים וחיילים הכניס למצב של מתח והרתעה. וזה מה שהם רצו להשיג.
היינו במאין מצור בבית לא היתה אפשרות ללכת לרכוש מוצרי מזון בסופר או לעשות קניה במכולת השכונתית. אנשים טובים מכפר חב"ד ומשאר אזורי הארץ שלחו לנו אוכל ומוצרי צריכה בסיסים, אני זוכרת להם את זה עד היום לטובה!
היום במבט לאחור אלו דברים לא תשכחי?
"לאחר הגירוש כשכל השבילים היו ריקים מאדם והמקום הפך לשומם, הגיעו מאגודת צער בעלי חיים לאסוף את החתולים והכלבים העזובים. זה אבסורד עצוב. כשמפנים יהודים מבתיהם עבור שטחים לערבים אתם עומדים בדממה, אך כשזה מגיע לבעלי החיים אתם רצים לעזור? איפה ההגיון, איפה החמלה האמיתית?"
איך את מרגישה היום,כשאת רואה שממקום מגוריך משגרים לעברנו בלוני תבערה ועפעפוני מוות?
"אני כואבת את המצב וחושבת שכל עוד הדיבור על מסירת שטחים וההתעסקות בנושא קיימת, המשוואה פשוטה זה היה ברור שזה מה שיקרה, גדולים וחכמים ממני טענו את זה מראש, כשחיילים הגיעו אלנו אמרתי להם בכאב של ילדה: "עכשיו אתם מפנים אותנו, ובעוד כמה שנים יזרקו עלינו מכאן מהמקום שבו אתם עומדים טילים ופצמרים. איך אתם עושים לנו את זה איפה ההגיון ?"
באותה תקופה היה משפט חזק שיצא על סטיקרים ובכותרות העתונים: "אמרנו לכם שעוד נגיד לכם שאמרנו לכם" כמה שזה נכון ככה זה עצוב.
לא מתפקידי להכנס לפוליטיקה מיותרת אך אני חושבת שהממשלה שלנו משחקת באש. אם על כל ערבי שמעלה עפיפון היו מורידים רחוב שלם בעזה. אם על כל פיגוע דקירה היו מענישים כמו שצריך את המחבלים הרוצחים, המצב היה נראה אחרת. איפה תראי בעוד מדינה בעולם שבחוק כתוב שלכל דירת מגורים צריך לבנות ממ"ד? למה לבנות בית רפואה ליד גשר שבור? אם היו שומעים לקול הרבי, והולכים לפי ההלכה והדברים הברורים של הרבי. כל המצב היה נראה אחרת. כשיהודי יודע מה התפקיד שלו באמת ועומד ללא פחד ומורא האויבים שלנו לא יעזו לעמוד מולנו עם חרב שלופה.
כיום לאחר 13 שנים שבהם ב"ה גדלת התבגרת, הקמת ביתך החסידי. יש איזו שהיא חוויה שאת לוקחת אתך לכל מקום?
"יש לי טראומה מלובשי מדים, כשאני רואה חיילים או שוטרים במדים הלב שלי מחסיר פעימה, על אף שבמח אני יודעת שהכל בסדר ואני לא עוברת על החוק חלילה, אם זה במעבר חציה או בנסיעה, זה עושה לי ממש לא טוב לראות אותם. כשהיה את הגרוש בפינוי עמונה, יצא לי לראות בחנות פלאפל חיילים יושבים ואוכלים להנאתם, כל הזכרונות עלו לי והרגשתי ממש רע לראות אותם, עלה בי כעס, עלבון בעיקר תחושה גדולה של אכזבה.
.
אלו דברים טובים בכל זאת קרו בעקבות הגירוש הכואב?
כשעזבנו את הגוש, הגענו לירושלים עם הבגדים והחפצים שהצלחנו לקחת אתנו. רצינו מאד להיות עם עוד משפחות חזקות כמונו, אך ה' סובב את הנסיבות שנהיה במלון עם משפחות שהיו צריכות את החיזוק שלנו ואת האמונה והבטחון שאבא החדיר בנו ובסביבה כולה. גם כאן לא היו לנו זמן להאנח או להתמסכן, היינו חזקים עבור כולם. אבא שיח' פתח חמ"ל בחדר שבמלון ועזר לכל מי שצריך בכל נושא שהוא. גם כאן השליחות שלנו המשיכה ביתר שאת וזכינו לעמוד לימין אנשים רבים, ולהוות דוגמא אישית של חוזק וגבורה. כשיהודי שומע על צרה של האחר צריך להאנח, וכשיהודי מתמודד עם הצרה שלו הוא צריך לדעת שבכוחו להאמין להתגבר ולהתקדם הלאה. לדעת לראות את הטוב בכל דבר, וזה בהחלט מה שאני עושה מסתכלת קדימה על העתיד ולא נשארת בעבר.משהו טוב נוסף שקרה בעקבות הגירוש, זכיתי ללכת ללמוד בביה"ס חב"ד מה שלא היה אפשרי כשגרנו בגוש קטיף, עבורי זו היתה מתנה מכורח המציאות.
היכן כיום הוריך גרים, והאם בית חב"ד פעיל כבעבר?
"ההורים שלי שיחיו גרים בבית קרקע בישוב שנקרא ניצן סמוך לאשדוד ואשקלון. וב"ה בנו את הבית החדש שלהם בשטח קבע. מתקיימת פעילות עניפה ומושקעת ב"ה, תהלוכה בל"ג בעומר, שיעורי תניא כל שבוע, ועוד… זה מחזק ומחזיק את הקהילה כולה."
מה המסר שתרצי להעביר לקוראות ?
"אנשים חושבים שמבחינת המדינה כל מגורשי גוש קטיף מסודרים, שסיפור הגירוש היה ונגמר, וכעת שייך לדפי ההסטוריה המדממת של ארץ ישראל. אז אני כאן כדי להגיד לכן שלא, לא כולם קבלו פיצויים כמו שהובטח, לא כולם נחים על זרי דפנה, אנשים שפונו מבתיהם לא חיים על מי מנוחות. כמה בעיות וכמה קושי המשפחות של הגירוש עוברות של ניתן לתאר! עשרות משפחות גרות עדין בקרוונים (שנקראו לצורך כך קרווילות, שם מתייפייף למציאות עגומה. הכל ענין של איך משווקים קרוואן י.ר) עכברים ונזילות הם חלק משגרת החיים של האנשים הטובים שגרו ביישוב הארץ. הפגיעות הנפשיות והרגשיות גדולות הרבה יותר ממה שנראה לעין. את רואה את הנוער של הפינוי איך המצב הדרדר מבחינה רוחנית, לצערנו גם כאלו שאבדו את טעם החיים. המצב ממש לא פשוט. גם כשמגיע מצב שנפגשים עם חייל שמגיע ומבקש סליחה כי מבין את מה שעשה, זה לא פותר את הבעיות הרבות שקיימות אצל כל בני המשפחות. אני יכולה להעיד על חברות טובות שלי שסובלות מבעיות בריאותיות קשות, וזה רק בגלל הטראומה הקשה של הגירוש. הסיפור לא הסתיים, נכון שקבלנו מלון ל8 חודשים בעת שעזבנו את הבית שלנו, אך מי רוצה לגור בכלוב של זהב ללא פינה אישית וסביבה משפחתית רגועה ותומכת? מי רוצה להרגיש שלקחו לו את הבית? את המקום אליו הוא גדל ונהיה לאדם? כשהרבי אומר לא למסור אף שטח הוא יודע מה שהוא אומר.
אנשים שהיו להם חממות, דונמים שלמים של תבואה איכותית, ביום אחד הרסו להם הכל ונשארו ללא פרנסה. פתאום אדם מוצא את עצמו נהג אוטובוס לאחר שנים של עבודת אדמה ויגיעה שהיה רגיל לייצא את הסחורה שלו לכל העולם ולהרוויח את כספו ביושר והנאה. לא אחד ולא שניים נשארו ללא שקל בכיס, והכסף שכן קבלו מהמדינה הלך על הוצאות שותפות וטיפולים פסיכולוגיים."
הסיפור שלך חזק ועוצמתי, אני כולי תקווה שהצלחתי להעביר ולו מקצת את המסרים הרבים בין השורות. לסיום יש לך עוד משהו לומר לנו הקוראות ?
"אני חושבת שאם כל עם ישראל מכל הארץ מירושלים ובני ברק אשדוד וכפר חב"ד לוד וטבריה צפת וערד היו מגיעים אני בטוחה שזה היה נמנע, הכוחות לא היו יכולים לעמוד מול כמויות של אחדות ואחוות ישראל. נלמד מכאן לחזק גם את אלא שלא תמיד אנחנו חושבים כמוהם. יישוב הארץ זו מצווה יקרה וגדולה, ואם הם לא יעשו את זה אנחנו נצטרך לעשות את זה. אני מאחלת לכולנו שתשעה באב יהפוך לחג של שמחה, כל אחת מהגלות הפנימית שלה תעבוד על עצמה לצאת מעצב לשמחה. כל אחת יכולה למצוא את עצמה בגלות פנימית אפשר לשקוע וליפול להאשים ולכעוס, ואפשר לבחור, להתגבר לצאת מהקושי ולעשות מה שהרבי רוצה ממני, לנסות לחיות את זה כל הזמן. הכי קל להיות עצובים. אנחנו צריכות לזכור שהתפקיד שלנו עכשיו זה לא רק להתמרמר אלא לחיות גאולה."
שיבנה ביהמ"ק ושנזכה עוד היום לעלות להקריב קורבן תודה
בשו"ט
הכתבה פורסמה במוסף הנשים "משפחה חסידית" של המגזין השבועי כפר חב"ד
